אחרי הצהרים. 
אני באמצע לכתוב בדף נחיתה , כותב על עצמי שכבר 7 שנים אני מלווה משפחות בכלכלת המשפחה, לפריצת דרך כלכלית. לאחר ליווי של יותר מ100 משפחות. הבן שלי, בן 10 יושב לידי. ושואל אותי, אבא האם זה לא גאווה? אולי אתה קצת עף על עצמך? ומה, לפרסם ולספר לכולם? 


בום, בראש.
את כל התסביכים של הדתיים בכמה משפטים קצרים.
ואני,
יודע כמה דם, יזע ודמעות, עברו אצלי,
עד שהייתי מוכן לכתוב על עצמי ככה.
וחושב לעצמי, רגע,
אולי האמת של בן ה10 היא כל כך צודקת? כל כך נכונה?
ומצד שני, איך אפשר לפרסם בלי לספר את זה?

סיימתי יצאתי למנחה ערבית של הצום וחזרתי לשבירת הצום.
ואז, הבן הקטן יותר, שבכיתה א' , מבקש, אבא תשלים איתי פסוקים בספר בראשית, פרשת מיקץ. אנחנו קוראים ומשננים איך יוסף עומד לפני פרעה, ואז זה מכה בי.
'בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה',
זה מכה בי.
ואו!!
הנה התשובה, לבן ה10. 
זאת תשובת יוסף לגאווה.
ענווה- אין פירושה לא לדעת את כישרונותיך,
פירושה לדעת את הכוחות והכישרונות שיש בך-
ולזכור יחד עם זאת שהכל רק מה'.
'אלוקים יענה את שלום פרעה'.
אז תודה ה', על הלימוד שהיה לי היום!